פגשתי היום מבוגרים. כלומר, אנשים בגילי. כלומר, את מה שנקרא "קבוצת השווים שלי". במקרה שלי, הורים לילדים, כי אני אמא לילדות והם הורים לילדים בגילאים דומים, ואנחנו, כך אומרים, באותו שלב בחיים, יש לנו שפה משותפת, וכו'. כלומר, פגשתי אנשים מסוג שמעולם לא השתלבתי איתם. כשהייתי ילדה לא ממש הסתדרתי עם ילדים, העדפתי חברת מבוגרים. או ספרים, או חידות. כשהייתי נערה לא הסתדרתי עם בני נוער, העדפתי ספרים ואומנות. כשהייתי בשנות ה-20 לחיי ולמדתי בלשנות באוניברסיטה הסתדרתי בעיקר עם מי שהיו להם תחומי עניין דומים לשלי וחפרנו אלה לאלה על תחומי העניין שלנו, בתירוץ שזו למידה משותפת. כשהפכתי את המוזיקה לתחום העיסוק העיקרי שלי, בעיקר ניגנו ביחד, וזו צורת תקשורת שיותר מתאימה לי. וגם בזה, מצאתי את עצמי בנישת המוזיקה העתיקה (שבינינו, אין שם נוירוטיפיקל/ית אחת), עם אנשים שהסתדרתי איתם יותר. ואז בחרתי תחום עיסוק - הוראת נגינה בכינור ובויולה - שהביא לכך שהייתי בתקשורת בעיקר עם ילדים, וזה היה אחלה, אני מורה נהדרת והיו לי קשרים נפלאים עם תלמידות.ים שלי, והקצרים בתקשורת היו בעיקר כשהייתי צריכה לתקשר עם ההורים שלהם או עם קולגות שלי. ואז למדתי הדרכת הנקה, ורוב התקשורת היתה סביב הלימודים עצמם שהיו באותו זמן תחום העניין הייחודי שלי, והיה לי כיף לתקשר סביב זה. ועכשיו אני עם הילדות שלי בחינוך ביתי, פוגשת עוד משפחות בחינוך ביתי, ובעצם בעיקר רודפת אחרי הילדות שלי במפגשים האלה, ולא באמת צריכה לתקשר עם אנשים בגילי. וכשאני כן מתקשרת עם א.נשים בגילי במפגשים האלה, אני בעיקר חופרת להם.ן. או שהן כמוני, כאלה שלא מסתדרות עם אנשים בגילן, ואנחנו מסתדרות מצויין. בקיצור, פגשתי היום אנשים בגילי, בשלב דומה בחיים. לא הסתדרתי עם בני גילי כילדה, כנערה, כמבוגרת, וגם היום הרגשתי חריגה ו/או חופרת ו/או היחידה שלא מבינה משהו ו/או זו שאומרת דברים לא במקום ו/או זו שבסוף אף אחד לא יאהב ו/או ו/או ואני טיפה עצובה, גם כי זה מזכיר לי דברים לא נעימים וגם כי זה לא בדיוק נעים כרגע, וגם שמחה, מאוד, כי היום אני יודעת למה זה ככה, ושבניגוד למה שחשבתי עד לפני 10 שנים - אני לא שבורה, ולא מקולקלת, ולא דפוקה, ולא "רק צריכה להתאמץ יותר" (אם רק היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי או אמרתי לעצמי את המשפט הזה), אלא יודעת שאני אוטיסטית. יודעת שאני מסתדרת אחלה עם אוטיסטים.ות, יודעת שאני מסתדרת אחלה עם א.נשים מהמגוון הנוירולוגי, יודעת שיש לי את האנשים שלי, את השייכות, את קבוצת השווים והשוות *האמיתית* שלי, יודעת איפה למצוא אותם.ן! ויודעת שאני יכולה בקרבתם להיות אני, לפעמים כועסת, לפעמים מתלהבת, לפעמים חופרת המון על נושא אחד, לפעמים מתווכחת על כלום, לפעמים עצובה ומסכנה וצריכה חיבוק, לפעמים מקשיבה לאחרות חופרות על תחומי העניין שלהן, לפעמים לא מבינה וצריכה הסברים, לפעמים מתקשה, ויודעת גם שמגיע לי לקבל הקשבה והבנה והכלה ואהבה. אז פגשתי היום מבוגרים, ו, וואלה, אני לא מסתדרת עם אנשים בגילי. ואיכשהו, זה בסדר. ואני בסדר. וזה הזכיר לי שגם אם הדרך ארוכה - אני כבר לא מפחדת. אני יודעת מי אני. אני מיכל, אני אוטיסטית, וזה בסדר.