בספר של שרה הנדריקס שמעתי את הביטוי "uneven profile", פרופיל לא-אחיד. הביטוי הזה, בעיניי, מייצג בצורה הרחבה ביותר את ההוויה האוטיסטית, כפי שהיא נראית כלפי חוץ: אנחנו א.נשים של קצוות, וקשה למי שאינם אוטיסטים "לאכול" אותנו. אנחנו יכולות להיות מאוד אינטליגנטיות כשזה קשור למתטיקה, אבל לא להבין מוסכמות חברתיות בסיסיות. או מאוד אינטליגנטיות בכל מה שקשור לשפה אך מתחילות לבכות אם שואלים אותנו שאלת חישוב בסיסית במספרים. אנחנו יכולות להיות עם מוטוריקה עדינה שמאפשרת נגינה וירטואוזית, ובו זמנית מוטוריקה גסה של פיל בחנות חרסינה. יכולות להיות עובדות מצטיינות בתחום נחשב ובתפקיד בכיר, אבל להסתבך עד התמוטטות כשמשנים לנו את הלו"ז ברגע האחרון. או להיות בעלות יכולות גבוהות ולהיות טובות בתחום העיסוק שלנו, אבל לא להצליח להחזיק שום עבודה יותר מכמה חודשים. אנחנו יכולות להיות מאוד רגישות לפרטים ובו זמנית מאוד מבולגנות ושכחניות. יכולות להיות כאלה שנפצעות בלי לשים לב ובלי לעשות מזה עניין, אבל נזעק מכאב אם מישהו ייגע בנו ביד. יכולות להיות בוטות בשיחה עם אחרים ולהיפגע מכל ניואנס שנאמר כלפינו. יכולות להיקשר מאוד לבעלי חיים ולא לבני אדם, או רק לחפצים. יכולות להיות התלמידות הכי טובות בכיתה אבל להיכשל במבחנים. או להיות תלמידות גרועות שלא מבינות כלום בשיעור ולקבל מאיות במבחנים. יכולות להיות עם זכרון מעורר השתאות לטווח רחוק עד הפרטים הכי קטנים, ובו זמנית בעלות זכרון נוראי לטווח קצר ולא לזכור כלום ברגע שעברו 5 דקות. יכולות להיות בנות שיחה נפלאות כשזה אחת על אחת, אבל בקבוצה לנוע בין שתיקה תמידית לבין אמירת שטויות מגוחכות בלבד. כן, גם בגיל 20 ובגיל 30 וגם אחרי. יכולות להיות כריזמטיות על במה אבל שתקניות בקבוצת דיון. או מדברות אחלה עם חברות אבל עם פחד במה מטורף. או כאלה שכותבות נפלא ולא מסוגלות לדבר בנוכחות אנשים שאינם בני משפחה, או לחילופין - בעלות כושר ביטוי מופלא בעל פה ויכולות כתיבה של כיתה א'. אלה רק כמה דוגמאות. עצם קיום הפערים האלה הוא לא העניין. כלומר, בעבור הסביבה שלנו זה עניין גדול, זה הזוי, זה מוזר, זה "אבל היא כזו חכמה, לא הגיוני שהיא לא מצליחה ללמוד לשרוך שרוכים!" העניין האמיתי הוא כשהסביבה לא מאמינה לנו, וגרוע מזה - כשאנחנו לא מאמינות לעצמנו. כל עוד הטחתי בעצמי האשמות שזה לא בסדר שאני לא מבינה דברים, שזו אשמתי, התוצאה היחידה היתה פגיעה בי. כשהבנתי שמותר לי לא להבין בתחומים מסויימים ולשאול ולבקש הבהרות - גם התחלתי להבין יותר את אותם תחומים. ויותר מכך - ברגע ששאלתי וביקשתי הבהרות, גיליתי מסביבי שהיו עוד שלא הבינו, אבל שתקו, ובזכותי הרוויחו גם את ההבנה הנקודתית וגם את התובנה שמותר לשאול, מותר לבקש, מותר לא להבין. כשלא האמינו לי שדבר מסויים מכאיב לי פיזית בזמן שדבר אחר לא הכאיב לי, התוצאה היתה בלבול וחוסר אונים, והרבה כאב, וטראומה. שנים אחר כך, כשהבנתי שזה כן הגיוני ושאני צריכה להתעקש - ביקשתי, התעקשתי, דייקתי, והתוצאה היתה חוויה שונה, מרחק שמיים וארץ (ועוד אספר על כך בפוסט נפרד). יש מקום להרחיב פה עוד הרבה, אך זה בסך הכל פוסט בפייסבוק, מקווה ששרדתם.ן עד פה